שני השיעורים הבאים הם המשך ישיר זה לזה — שיעור שני שנמסר יום אחרי הראשון, ופותח במפורש "אתמול ראינו..." — ולכן חוברו כאן לספר אחד.
בפרשת השבוע, פרשת וירא, אנו מוצאים שני אנשים המתפללים על סדום — אחד נענה ואחד לא נענה. מה ההבדל ביניהם, ומדוע דווקא לוט, האיש הפשוט שגר בסדום, זכה שתפילתו תתקבל?
בפרשת השבוע אנו מוצאים שני אנשים שמתפללים על סדום — אחד נענה ואחד לא נענה. אברהם אבינו עומד להתפלל: אולי יש חמישים צדיקים בתוכה? הקדוש ברוך הוא אומר לו שאין. אולי ארבעים? אין. אולי שלושים, אולי עשרים, אולי עשרה? אין. ואי אפשר לקבל את תפילתו — והופכים את סדום. בהמשך אנו קוראים על אדם נוסף שמתפלל על סדום — לוט. כאשר המלאכים מציעים לו לברוח מהעיר, מתפלל לוט להשם, כמו שמסביר רש"י: "הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ". הוא מבקש: אינני יכול למלט אל ההר, פן תדבקני הרעה ומתי; הנה יש עיר קרובה ומתי צוער — "תִּשָּׂא נָא פָנַי גַּם לַדָּבָר הַזֶּה"! ובורא עולם עונה לו: "הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" — ועל כן קרא שם העיר צוער. העיר צוער לא נחרבה, כי לוט מבקש ומתחנן עליה, ותפילתו מתקבלת.
איך ייתכן שאברהם אבינו, עמוד האמונה, מתפלל על סדום ותפילתו לא נענית — ואילו לוט, האיש הפשוט הגר בסדום, מתפלל ותפילתו מתקבלת? נראה שיש כאן יסוד גדול בצורת התפילה: שני מסלולים שונים לגמרי בעבודת התפילה.
אברהם אבינו פונה לקדוש ברוך הוא ושואל: "אתה שופט כל הארץ, לא יעשה משפט?" איך אפשר להמית צדיק עם רשע? אומר לו בורא עולם: זה בסדר — אין שם צדיקים, לא חמישים ולא ארבעים, וממילא מה מגיע להם? למות. מצד מידת הדין, אם לא מגיע להם, אין תפילה שיכולה לשנות זאת. לוט, לעומת זאת, מקדים לתפילתו הקדמה חשובה מאוד: "הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי". לוט מרגיש ויודע על עצמו: אני רשע, הלכתי לגור בסדום — לא מגיע שבורא עולם יחיה אותי. בכל זאת, בורא עולם מרחם עליי — לא מצד מה שמגיע לי לפי הדין, אלא ממידת החסד והרחמים.
ולאחר ההקדמה הוא מוסיף: "הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה... וְהִיא מִצְעָר... וּתְחִי נַפְשִׁי". אומר לוט: ריבונו של עולם, הרי לא מגיע לי, אז מה לי חסד אחד, מה לי שני חסדים, מה לי עשרה חסדים — הרי בין כך זה לא ממידת הדין, אלא ממידת הרחמים, ולרחמים אין גבול. אם זה עובד ממידת החסד — אם ה' יעשה עוד חסד — התפילה הזו אינה תפילה ממידת הדין, אלא ממידת הרחמים. ואכן משיב לו הקדוש ברוך הוא: "הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה" — נשיאת פנים, חסד, "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ", לפנים משורת הדין.
למדנו מכאן שני סוגי תפילות: תפילה מצד אדם שחושב שמגיע לו שתתקבל בקשתו, ותפילה מצד מידת הרחמים של בורא עולם. כשאדם מבקש ממידת הרחמים, גם אם לא מגיע לו כלל — הוא יכול לקבל, כי זהו סוג תפילה אחר לגמרי. זו הייתה תפילת לוט, זו התפילה שהתקבלה, למרות שכלל לא הגיעה.
נראה שלפי זה אפשר להסביר יפה את המדרש (תנא דבי אליהו, פרק ו): אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "הריני מודיעך מקצת מידותיי — כשאני רואה בני אדם, אף על פי שאין בהם תהילה ושבח של תורה ומעשים טובים... לא מעשה ידיהם ולא מעשה אבותיהם — אלא רק בשביל שעומדים ומודים ומברכים ומשבחים ומרבים בתחינות לפניי — אני נזקק להם, וכופל להם מזונותיהם, שנאמר: 'פּוֹנֶה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם'". יש אדם שלא מגיע לו כלום מצד מידת הדין — אבל הוא לא מתחיל תפילה בבקשה "תן לי, תן לי", אלא מודה, משבח ומפאר לפני בורא עולם, ועל ידי כך פונה לאוצר של מתנת חינם, אוצר אחר לגמרי.
למדנו מכאן דבר נפלא: אם אדם, לפני התפילה, מודה לבורא עולם, משבח ומפאר עד שהוא מגיע למצב שהוא מרגיש כמו הגומל לחייבים טובות — מרגיש שלא מגיע לו כל כך הרבה חסד, ובכל זאת בורא עולם גומל עמו — אז מכוח זה הוא יכול לבקש: "ריבונו של עולם, אם אתה נושא פנים ונותן מתנת חינם, אין גבול לאוצר של מתנת חינם — תן לי עוד". וכן מצינו ביעקב אבינו: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" — הוא מתבונן כמה חסד גמל עמו בורא עולם, וזה מה שמאפשר לו לבקש ישועה מיד לאחר מכן, מעשיו.
נמשיך את יסוד תפילת לוט לעוד כמה דברים יפים. בורא עולם גילה למשה רבנו סוד נפלא: גם כשהמצב קשה, וכבר תמו זכויות אבות, יש פתרון — לומר שלוש עשרה מידות של רחמים. עד היום כך אנו נוהגים: אומרים שלוש עשרה מידות של רחמים, "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן", בראש הסליחות ובכל יום כיפור, וגם בנעילה. איך פועלות שלוש עשרה מידות, ואיך אדם אומר משפט וזה עוזר? לפי היסוד שלמדנו על תפילת לוט, נבין נפלא: כאשר אדם אומר את שלוש עשרה המידות לא רק בפה אלא חי אותן בכל ליבו ונפשו — בורא עולם רחום, בורא עולם חנון, בורא עולם רב חסד — אז הוא מבקש לא מתוך הרגשה "מגיע לי, בורא עולם חייב לי", אלא מתוך שהוא רחום וחנון. וכך "רַחֲמָיו אֵינָם קַלִּים" — זהו סוד שלוש עשרה מידות של רחמים.
עכשיו נבין יפה גם מדוע אומרים תמיד שאדם צריך להודות כדי לזכות לישועה. ההודיה, אם מתחילים להודות, פותחת שערי ישועה — כמו שאפשר לשמוע בסיפורי ישועות של יהודים רבים שהיו בצרה עצומה, הודו לקדוש ברוך הוא, ונפתחו להם שערי ישועה. כמו שאומר הפסוק: "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹקֵינוּ נִדְגֹּל, יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ".
נתבונן במילה "הודעה" (הודיה): אם נטה אותה לכל מיני צדדים — "מודים", "ידוך", "יודו לשם חסדו" — כל האותיות נופלות בכל צורה, חוץ מאות אחת: הדל"ת. בכל מה שנטה את המילה "הודעה", האות ד' תמיד תישאר. היא שורש ההודעה.
ואנו צריכים להבין: למה דווקא האות ד' קשורה להודעה? דוד המלך, נעים זמירות ישראל, הוא אבי ההודעה — הוא חיבר את ספר התהילים, ספר ההודיה של עם ישראל, ובשמו שני דל"תים. הודעה אמיתית — מתי אדם מודה באמת? כשמישהו נותן לו מתנה מעל ומעבר למה שהוא מצפה, אז הוא מודה באמת. ההודעה נובעת רק כאשר אדם מרגיש: לא מגיע לי הדבר הזה. וכמו שהגמרא רומזת: "גומל דלים" — האות ד' רומזת למילה "דל". כאשר אדם מרגיש שהוא דל, שלא מגיע לו, אז הוא מודה להשם. כל עוד אדם מרגיש שהכל מגיע לו, שהכל שלו — הוא אינו יכול להודות. וכשהוא מרגיש שלא חייבים לו, שבורא עולם גומל עמו חסד — אז הוא יכול להודות באמת. לכן דוד המלך, שהוא כמשל הלבנה שאין לה אור עצמי — הכל הוא מקבל — היה תמיד מלא שירי הודעה, וכן יעקב אבינו, שבמרומי קדושתו הרגיש "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים", עד שכל מעשיו אינם מספיקים בעיניו כדי להצדיק את כל מה שקיבל.
ולפי זה נראה הבדל בין שני סוגי חיים: יש אדם שחי כל הזמן בהרגשה שהכל מגיע לו, שכולם חייבים לו — הוא כל היום סובל: זה לא נתן לי, זה לא נתן לי. ויש אדם שחי בהרגשה ההפוכה: לא מגיע לי דברים, כל מה שאני מקבל — מתנה. וזהו הפסוק בתהילים (פרק לב): "רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ". הרשע החושב שהכל מגיע לו נמצא במצולת החוב — כל היום הוא חוטף מכות מכל עבר, כי הוא לא מקבל את מה שהוא חושב שמגיע לו. הבוטח בה' מרגיש שהוא יוצא מנקודת האפס — כל דבר שהוא מקבל הוא חסד, וכך הוא סובב תמיד בחסדים.
יזכנו השם יתברך תמיד ללכת בעקבות תפילת לוט, להרגיש כמה חסד בורא עולם גומל עמנו, ועל ידי כך נזכה — כמו שראינו במדרש — שכשאדם מודה ומשבח, אין גבול למה שבורא עולם יכול לתת לו.